אלו משפטים שחזרתי ואמרתי לביתי שיש לה הפרעת קשב וריכוז.
“איך לא מפריע לך חיות בחדר כזה?” הכל על הרצפה. בגדים לא מקופלים, כלים, לא רואים את הרצפה…. ואני מוסיפה ואומרת “את לא רוצה להזמין חברים וחברות? את לא רוצה שיהיה לך נעים?” והאמת שהיא אומרת שהיא מאוד רוצה חדר מסודר ולא מצליחה.
החדר של הבת שלי מאז ומתמיד מבולגן. במשך שנים הריב העיקרי היה לסדר את החדר. והיא תמיד מנסה לרצות אותי ואומרת שהיום היא מסדרת, ואף פעם לא מצליחה לסדר עד הסוף. למה? כי הרבה דברים אחרים מסיחים את דעתה בדרך לסידור החדר.
דברים שהיא פתאום מוצאת תוך כדי סידור, שיחת טלפון, תכנית טלויזיה ומה לא. ויום אחד זה קרה. היא חילקה את הסידור ליומיים, ועשתה זאת!!! סידרה את החדר, קיפלה את הבגדים, זרקה דברים מיותרים. ואני, אמא שמחה, שסוף סוף החדר מסודר – שואלת אותה: “נו? נכון הרבה יותר נעים לך?” והיא עונה: “כן, אבל עכשיו אני לא מוצאת כלום…”
הבנתי שהתפקיד שלי הוא לא ללמד אותה לסדר, אלא ללמד את עצמי לשחרר. אם פעם היו ריבים אינסופיים בנושא הסדר, עכשיו אני משחררת ופעם בשבוע מבקשת לסדר. איפה אתם מוצאים את עצמכם משחררים מול הילדים? שנמשיך לגלות איך ליצור לנו סדר. בקשב. ולחיות בשמחה.
השאירי תגובה