בכל מפגש שבו אני מציגה את המקצוע שלי, אני נתקלת בשאלות מה בעצם את עושה? מה זה טיפול באמנות ואיך זה עובד?
רבים נוטים להתבלבל בין חוג אמנות לבין טיפול רגשי באמצעות אמנות, אז על מנת לעשות סדר ולהסביר, אלך לבסיס. המשיכה ליצור היא חלק מובנה באישיות שלנו כיצורים הבעתיים. משחר ההיסטוריה בני האדם הטביעו חותם כפות ידיהם על גבי קירות המערות- מתוך צורך להנכיח, להשאיר עדות וגם ליצור. משחק באדמה, במזון, בחומרי יצירה, בהפרשות גוף מוכרים לנו כילדים. עם השנים אנחנו מתרחקים מאותם מרחבים של הבעה ראשונית, יצירתיות וסקרנות מהרבה סיבות (לא אפרט כעת את כולן, אבל העובדה ששיעורי האמנות חדלים מלהתקיים בגילאי יסודי במערכת החינוך, עצם היותנו חברה השגית ומעודדת עשייה, הבניית ביטחון עבורנו על ידי תבניות- הן רק חלק מהסיבות).
טיפול באמנות נולד מתוך טראומה. בזמן מלחמת העולם השנייה, בתוך מחנה טרזין, ערכה האמנית פרידל דיקר ברנדיס מפגשים שמהותם הייתה טיפולית. במפגשים היא ביקשה מהמשתתפים שנכחו לצייר חוויות מהמציאות המורכבת שבה חיו. כמו כן, ביקשה לתאר את מה שלא קיים באותה מציאות מעוותת. את המפגשים ליוותה תוך התייעצות עם פסיכולוגים ואמנים ששהו בגטו ואצרה אף תערוכות שבהם הוצגו היצירות. לימים נשלחה למחנה בירקנאו, שם נספתה. את תוצרי המפגשים דאגה לאחסן היטב ויצירות אלו נמצאו (מצורפים כמה מהציורים) ודרכן ניתן ממש לחוש ולהרגיש את הכאב והעיוות של המציאות שבה חיו.
מידע זה חשוב על מנת שנוכל להבין שלמעשה לאמנות יש יכולת לתאר מרחבים שבהם המילים אינן מספיקות או שאינן מדייקות. בהכרח יצירת אמנות תהיה מדוייקת וייחודית ממילים. כאשר אדם אומר “אני כועס”, עדיין קשה להבין איזה מין כעס הוא חווה, איך מרגיש הכעס הייחודי של הרגע הזה. הכעס של הרגע הזה לא דומה לכעס של לפני 5 דקות. שפת האמנות רחבה ובאפשרותה לדייק את החוויה הרגשית האינבדואלית.
בעצם העשייה האמנותית ישנו חיבור פנימה למקורות כח- יצירתיות, סקרנות, הבעה דרך חיבור פנימה לאינטואיציה הבריאה. בנוסף ליכולתה של האמנות מעצם העיסוק בה לחולל ריפוי, היא גם מהווה גשר ליצירת קשר והגעה לאזורים פחות נגישים עבורנו ביומיום. מרחב היצירה דומה למשחק- מקום שהוא בין מציאות לדמיון. באמנות מותר לייצר מרחב ללא הגיון ישר, לתת מקום לביטוי תחושות קשות, יצרים ומהווים מבפנים. אדם המרגיש תסכול או כעס, יכול דרך החומר והחיבור פנימה לייצר ויסות ולהגיע לרגיעה משמעותית. את היצירה ניתן לפרק, להרוס, לבטא דרך החומר יצרים והכול באופן סובלימטיבי (מעדן).
מרגע שבחדר הטיפול נוכל להתמודד מול תסכול שהיצירה נהרסה/נשברה/ לא דומה למה שתיכננתי, מול עבודה תהליכית שדורשת סבלנות ונפתח גמישות מחשבתית והתנהגותית- בהכרח נוכל להעתיק את אופן ההתמודדות הזה גם החוצה לחיי היומיום.
טיפול באמנות מטרתו לחזור אל אותם מרחבים ראשוניים של הבעה ראשונית, מתוך סקרנות, מחקר ועניין. לגלות מרחבים שלמים באישיותנו וחיבור לאינטואיציה בריאה ומדוייקת לנו. אין שום מוטיבציה כלפי התוצר הסופי, אלא אך ורק מוטיבציה לתהליך. ההתייחסות ליצירות היא שומרת ומגנה, מכבדת וסבלנית. תפקידו של המטפל (כך אני רואה זאת), היא ללוות את האדם בתהליך ובמסע שלו, בקצב הייחודי ועם דגש על ידיעה פנימית תוך חיבור פנימה.
איך זה נראה הלכה למעשה?
המטופל מגיע לסטודיו שבו מגוון רחב של חומרים בהם הוא מוזמן להתנסות באופן חופשי ופתוח. המטפל נוכח על מנת לסייע- הן ברמה הטכנית (להוות סוג של יד נוספת עבור המטופל להקנות בטחון וידע טכני), והן בתמיכה רגשית אל מול התמודדויות בחדר (הכוונה על פי סוג חומר, הכוונה תהליכית). אופי המפגשים משתנה מאדם לאדם וגם בין תקופות שונות בתוך חיי המטופל. לחומרים השונים יש כח לייצר חוויות שונות (דמיינו אתכם עובדים עם צבעי מים רכים ונוזליים, אל מול חוויית היצירה עם עפרונות או מול חימר או פלסטלינה) ולהביא אותנו להתמודדויות עם תחושות שונות שצפות.
טיפול באמנות מיועד לכל אדם, בכל גיל, אשר מעוניין להתחבר למקורות כח וסקרנות פנימיים, להגמיש ולהרחיב את התודעה- כל אלו על מנת לחיות ברווחה נפשית ורגשית. אין שום צורך בנסיון או ידע קודם.
מפגשי הילדים מלווים בהדרכת הורים, שכן ההורים הם הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו של הילד ומתוקף כך, הם מלווים את ילדם בתהליך.
השאירי תגובה